מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל

מדינה	ישראל ישראל
שם רשמי	מִפְלֶגֶת פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל‬
מייסד	דוד בן-גוריון
מנהיגים	דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול, זלמן שזר
תקופת הפעילות	5 בינואר 1930 – 23 בינואר 1968 (38 שנים)
אפיון	מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית
אידאולוגיות	ציונות סוציאליסטית סוציאליזם דמוקרטי
כנסות	הראשונה–השישית
ממשלות	1–13
אותיות	א
שיא כוחה	47 מושבים (1959)
שפל כוחה	40 מושבים (1955)
רשימה פוליטית	המערך הראשון
נוצרה מתוך	יוצאי ההגנה הפועל הצעיר אחדות העבודה
התמזגה לתוך	מפלגת העבודה
מטה	תל אביב-יפו
מיקום במפה הפוליטית	שמאל למרכז-שמאל[1]
ארגונים בינלאומיים	האינטרנציונל הסוציאליסטי
צבעים רשמיים	אדום

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה – מפלגת העבודה) מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי, ויש אומרים בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים, היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה, מפלגת העבודה הישראלית, אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקרל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר – דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 – "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מ��יני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלי��י של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי.

בשנת 1929 פעלו ביישוב מספר מפלגות ציוניות סוציאליסטיות. המרכזיות מביניהן היו:

• אחדות העבודה (שנוצרה על ידי איחוד של פועלי ציון עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים");
• הפועל הצעיר;
• השומר הצעיר;
• וכן מפלגה שמאלית קטנה, פועלי ציון שמאל.

המנהיגות של כל המפלגות הייתה מורכבת בעיקר מאנשי העלייה השנייה, מלבד מנהיגי השומר הצעיר, מאיר יערי ויעקב חזן, שהיו מראשוני העלייה השלישית. המפלגות הללו היוו את הזרם המרכזי בהנהגת היישוב, והקימו את ארגוניה המרכזיים, ביניהם גם ההסתדרות. מפלגות אלו ופעיליהן עסקו ושלטו ברוב הפעולות המרכזיות בארץ – התיישבות, קליטת העלייה ומגעים עם שלטונות המנדט הבריטי, בציפייה לקיום ההבטחה להקמת מדינה יהודית הטמונה ב"הצהרת בלפור". אנשי "אחדות העבודה" ובראשם ברל כצנלסון, האידאולוג המפלגתי, ודוד בן-גוריון איש המעשה, ראו עצמם מחויבים לבניית חברה צודקת וסוציאליסטית, אך עם זאת ציונית. אנשי "הפועל הצעיר", ובראשם א. ד. גורדון (עד למותו בשנת 1922), ראו עצמם מחויבים לערכים המיוחדים של מנהיגם, מחויבות לעבודה יצרנית כערך בפני עצמו, ללא שימת דגש על מלחמת המעמדות או המאבק המפלגתי.

שנת 1929 הביאה עמה את המשבר החמור של פרעות תרפ"ט, אשר היו לשבר ממשי בחיי היישוב בארץ ודרשו את ליכוד הכוחות אל מול האיום החיצוני. העוינות הערבית שהופגנה ותגובתו של שלטון המנדט הבריטי היוו איום של ממש על המשך קיומו של היישוב, איום אל מולו יש להתלכד.

הרכבו האנושי של היישוב השתנה מאוד מאז ימי העלייה השנייה. אנשי העלייה השלישית היו אף הם ברובם מאותו זרם אידאולוגי בעל אופי פועלי-סוציאליסטי, אשר הרכיב גם את אנשי העלייה השנייה, אולם אנשי העלייה הרביעית שהגיעו ארצה בתקופה המדוברת היו כבר שייכים לקבוצה סוציולוגית אחרת. היו אלו בחלקם סוחרים זעירים, ובורגנים, שנמלטו מגזירותיו האנטישמיות של ולדיסלב גרבסקי בפולין. בתנועת העבודה התחזק החשש מהתגברותה של התנועה הרוויזיוניסטית, בראשות זאב ז'בוטינסקי, בהסתדרות הציונית. נראה היה גם כי חלק מאנשי העלייה הרביעית סברו כי ניתן לפתח את הארץ מבחינה כלכלית אף מבלי להזדקק לאנשי תנועת הפועלים ולמוסדותיהם.

מזה זמן מה היו אנשי תנועות הפועלים פועלים במשותף כנגד טענות אלו, והפיצול ביניהן נראה מלאכותי. בין המפלגות השונות היו הבדלים במינון שניתן ל'מעמדיות' (האידאולוגיה הסוציאליסטית) אל מול ה'לאומיות' (האידאולוגיה הציונית), אך כאשר נתגלתה מטרה משותפת נראו המחלוקות אזוטריות וגבר המשותף על השונה. ב-5 בינואר 1930, בתל אביב נוסדה המפלגה החדשה. היה זה איחוד מרשים של האושיות המרכזיות בתנועה הציונית, בין מקימיה ניתן למנות את דוד בן-גוריון איש "אחדות העבודה" ואנשי הפועל הצעיר חיים ארלוזורוב ויוסף אהרונוביץ'. האיחוד לא היה מלא שכן תנועת השומר הצעיר והפלג השמאלי פועלי ציון שמאל נותרו מחוץ לאיחוד. לימים יהיו אנשים אלו, בצירוף אלמנטים שמאליים ממפא"י עצמה, בין מקימי "מפ"ם".

עם הקמתה הייתה מפא"י למפלגה החזקה ביותר הן ביישוב היהודי בארץ ישראל והן בתפוצות. ערב האיחוד, ב־1927 קיבלו אנשי תנועות השמאל בנפרד 22% מן הקולות בבחירות לקונגרס הציוני, אולם כבר בבחירות של שנת 1933 קיבלה המפלגה המאוחדת 44%, מהם 71% מקולות המצביעים. המפלגה השתלטה על עמדות ביצוע בסוכנות היהודית, והייתה לכוח מוביל.

הכלי העיקרי באמצעותו שלטה מפא"י בשנים אלו ביישוב היה ההסתדרות. ארגון עובדים זה, שנוסד בשנת 1920 החל להקים לעצמו מוסדות כלכליים ושלטוניים, והיה למעין 'מדינה בתוך מדינה' בשלטון המנדט הבריטי. "חברת העובדים" הייתה המסגרת הארגונית הכללית, אשר ייסדה בנק (בנק הפועלים), חברת ביטוח (הסנה), חברה לעבודות חקלאיות (יכין), ומוסדות קואופרטיבים – (דן ואגד, מרכז הקואופרציה ורבים אחרים). להסתדרות אף היה עיתון משלה (דבר) אותו ערך איש מפא"י ברל כצנלסון, תיאטרון (האהל, אותו הקים איש הבימה משה הלוי), תנועת נוער (הנוער העובד והלומד) ואף ארגון ספורט – הפועל. כל אלו נוסדו בעשור הראשון לקיומה של ההסתדרות.

בבחירות לוועידה הרביעית של ההסתדרות בשנת 1933 היה לאנשי מפא"י רוב של 82% שהבטיח את שליטתם המוחלטת בארגון.

אל מול בנייה מאסיבית זו של כוח, עמדו אנשי הימין מפוצלים ומפולגים. תנועתו של זאב ז'בוטינסקי קראה לשבור את ההסתדרות (במאמרו המפורסם של ז'בוטינסקי "יא, ברעכען!" (יידיש: "כן, לשבור!"^[2]) בשנת 1932 שורטטו קווי השבר האידאולוגיים שבין תנועת ה��ועלים ובין מתנגדיה מן הימין. בשנת 1933 החריף המשבר עם רציחתו של ארלוזורוב, אשר בה הואשמו (ורבים האומרים כי הייתה זו האשמת שווא) חברי בית"ר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. ב-1935 פרשו אנשיו של ז'בוטינסקי מן הקונגרס הציוני, ושליטתה של מפא"י בגוף זה הפכה למוחלטת.

בשנים אלו המשיכה ההסתדרות במפעלי הבנייה הגדולים. הוקמה חברת סולל בונה, הוקם המשביר (מרכז לאספקה סיטונאית, ורשת צרכניות), והוקמו או הורחבו מאוד מוסדות כקופת החולים הכללית ומשען.

בד בבד חישלה מפא"י את כוחה הצבאי. אנשיה עמדו בראש תנועת ההגנה, ואף הסדירו את הגיוס אל הבריגדה היהודית לפי מכסות. הפלמ"ח, אשר פעיליו העיקריים היו מבני המשקים, נשלט על ידי אנשי מפ"ם, עובדה שהיוותה מקור להתנגשויות בין ראשיה לבן-גוריון עת הקמת צה"ל.

דוד בן-גוריון, אשר עמד בראש ההסתדרות עד לשנת 1935, נבחר בשנת 1935 ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. בכך היה למנהיגו של היישוב ומוביל דרכו המדינית והצבאית, תוך שהוא דוחק את רגליו של חיים ויצמן כמנהיגה של התנועה הציונית. אמרתו של דוד בן-גוריון בשנים אלו "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה באירופה ונלחם בגרמנים כאילו אין ספר לבן" כמו גם "תוכנית בילטמור" שהגו ויצמן ובן-גוריון בשנת 1942, הצעות אשר זכו לביקורת הן מימין והן משמאל, הן מקרב תומכי שלמות הארץ, והן מקרב תומכי המדינה הדו לאומית, הן דוגמאות לפרגמיטזם המדיני של מפא"י בשנים אלו.

במהלך שנות השלושים הפכה מפא"י למובילת מוסדות היישוב וההסתדרות, בד בבד צמחה בתוכה אופוזיציה פנימית. האופוזיציה הפנימית צמחה ראשית בסניף תל אביב ולאחר מכן כללה גם את חיפה ואת קיבוצי הקיבוץ המאוחד. האופוזיציה הפנימית, שהחוקרת אניטה שפירא רואה בה בעיקר את התמודדותו של דור העלייה השלישית מול המנהיגות המסורתית של העלייה השנייה, כונתה "סיעה ב'".

סיעה ב' התארגנה בשנת 1937 על רקע האבטלה שנגרמה בעקבות המרד הערבי הגדול בצורת תביעה ממנהיגי ההסתדרות לדאוג לפועל העברי לתעסוקה (בניגוד לעיסוק המוגבר של ההסתדרות בנושאים לאומיים בהשראתו של בן-גוריון) ותוך טענות למיגור השחיתות שפשטה במוסדות ההסתדרות. את ההתארגנות הנהיגו ראשי מועצת הפועלים של תל אביב ובניהם ישראל אידלסון (בר יהודה) ויצחק בן אהרן, ישראל גלילי ואהרן ציזלינג. ההתארגנות התאפיינה בתביעה לדמוקרטיזציה, לעמידה לצד הפועל העירוני מטעם ההסתדרות וחברה ל"גוש" הקיבוץ המאוחד בהנהגת יצחק טבנקין ברוב העמדות, כולל בעמדה ה"אקטיביסטית" הניצית נגד השלטון הבריטי ונגד חלוקת הארץ. היא התנגדה לניסיונות הפיוס בין בן-גוריון לז'בוטינסקי, להסכמתו של בן-גוריון לתוכנית החלוקה של ועדת פיל ולניסיונות של ברל כצנלסון ואחרים לאחד את התנועות הקיבוציות (הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות והקיבוצים).

בשנות הארבעים הפכו אנשי סיעה ב' למקורבים יותר לחוגי השמאל כפועלי ציון שמאל והשומר הצעיר ותבעו גילוי אהדה רשמי של מפא"י לברית המועצות. הסיעה הפגינה התנגדות גם למאמצו של בן-גוריון להגיע למדינה יהודית בתוכנית בילטמור. בוועידת המפלגה בכפר ויתקין (1942) הצליחו בן-גוריון וחברי הנהגה אחרים להעביר החלטה לחיסול הסיעות וה"גושים" הפנימיים במפא"י וב-1944 פרשו אנשי סיעה ב' (ששלטו בקיבוץ המאוחד) ממפא"י והקימו את התנועה לאחדות העבודה, אליה הצטרפה מפלגת פועלי ציון שמאל במסגרת המשותפת התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון.

לאחר הקמת מפא"י נותרו מחוץ למסגרת המפלגתית החדשה אנשי השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל. מפלגות אלו לא עמדו מחוץ למחנה ולא פרשו מן ההסתדרות, כמפלגות הרוויזיוניסטיות, אלא המשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים, ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטים לניניסטים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן – אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוץ הארצי.

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.

במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של אנשי תנועת "אחדות העבודה" אשר שמרו על מסגרתם הארגונית, "הקיבוץ המאוחד". מתחים אידאולוגיים בין אנשי האינטרנציונליזם הפועלי, בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להחליש את סדר היום של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב'" בראשותו של טבנקין ממפא"י. הפורשים התאחדו עם "פועלי ציון שמאל" ולאחר זמן גם עם אנשי "השומר הצעיר" ליצירת מפ"ם.

מפא"י בראשות בן-גוריון, הכינה עצמה לקראת הקמת המדינה מזה כעשור. מתוכנית בילטמור (1942), דרך ההחלטה על המאבק כנגד המנדט הבריטי ב־1945 והקמת תנועת המרי העברי, עד ההסכמה לתוכנית החלוקה, והכנת העם והצבא לקראת מלחמת העצמאות פעלה מפא"י כמפלגת שלטון, כאשר לה מטרה ברורה, אשר היא חותרת אליה.

כל הכרעה מהכרעות אלו הייתה כרוכה במאבק פנימי קשה. המאבק כנגד הבריטים ספג ביקורת קשה מחיים ויצמן בעל האוריינטציה הבריטית. ההסכמה לחלוקת הארץ נתקלה בהתנגדות התומכים בשלמות הארץ, התומכים במדינה דו לאומית, ואלו השוללים הקמת המדינה.

בן-גוריון הוביל מדיניות פרגמטית, השואפת להקים מדינה עצמאית, ולו על שטח כלשהו מאדמת ארץ ישראל, ולבסס את תמיכתן של המעצמות במדינה זו. כך, למשל, ניהל משא ומתן חשאי, באמצעות גולדה מאיר עם עבדאללה מלך ירדן, וזאת מתוך ראייתה של ירדן, שהייתה באותו הזמן תחת השפעה בריטית חזקה וצבאה הונהג בידי הקצין הבריטי גלאב פאשה, כבת ברית אפשרית עתידית. חוגים אחרים, כאנשי מפ"ם היו בעלי נטייה לטובת ברית המועצות וראו בירדן יציר "האימפריאליזם המערבי", ובחלקם אף חפצו מתוך ראייה אקטיביסטית לכבוש את כל ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן.

אך הבעיה העיקרית בפניה עמד בן-גוריון לקראת הקמת המדינה, ובפניה עמדה מפא"י, היא המעבר מ"יישוב" למדינה. היישוב הסתמך על מסגרות שהיו בסופו של דבר וולנטריות, והתבססו על תמיכה אידאולוגית של הפרט. ויתרה מכך – האתוס השליט היה זה של התנגדות לשלטון. במשך שנים עסק היישוב, על כל פלגיו, בהתנגדות לשלטון. בהתיישבות, עליה, והקמת כוח מגן, כנגד רצון הממשלה הרשמית, היא ממשלת המנדט הבריטי. המעבר ממצב זה, למצב בו המוסדות הרשמיים של המדינה העצמאית החדשה כופים את דעתם, ומחייבים את תושבי המדינה, לא היה מעבר קל. צבאות פרטיים כגון האצ"ל, הלח"י וההגנה, מערכות חינוך נפרדות, מסגרות כלכליות וחברתיות נפרדות, ואורח מחשבה שמקומו לא יכירנו במדינה ריבונית, היו הבעיה שהיה צריך להתמודד עמה. בן-גוריון טבע את המונח "ממלכתיות" לתיאור התהליך בו עוברים המוסדות הפרטיים והוולונטריים, שהוקמו מתוך ראייה מגזרית צרה, למסגרות רחבות, המנוהלות בידי הממשלה, מתוך ראיית צורכי המדינה ככלל. במאבק זה הייתה מפא"י הכלי העיקרי באמצעותו השתמש בן-גוריון לשליטה פוליטית במוסדות המדינה הנבחרים.

הגישה נתנה למעשה ביטוי אידאולוגי להעברת מרכזי השליטה במדינה מהחברה לממשלה ולביסוס ריבונותה של המדינה. שורשיה של הגישה נעוצים בתפיסה שדגלה במעבר "ממעמד לעם" והדגישה את תפקידיה הלאומיים של מפא"י על חשבון תפקידיה התנועתיים. פירוק הפלמ"ח, ביטול זרם העובדים בחינוך והלאמת לשכות העבודה נתנו ביטוי למעבר מתנועתיות לממלכתיות.

עם התקרב יומו האחרון של המנדט הבריטי הייתה מפא"י המפלגה הגדולה במוסדות הלאומיים. ב"מועצת העם" אשר קדמה לכנסת הייתה מפא"י המפלגה הגדולה ביותר, וב"מינהלת העם" שקדמה לממשלה היו לה ארבעה חברים מתוך שלושה עשר, כאשר חבר נוסף שייך למפלגת לוויין ספרדית עדתית. נאמן להרגלו, לא צירף בן-גוריון איש מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית (תנועת החרות לעתיד) ומן המפלגה הקומוניסטית אל מינהלת העם (עם זאת שותפו שתי אלה במועצת העם).

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החלו פקפוקים בתוך מפא"י עצמה, ובמנהלת העם בדבר התועלת שתהיה בצעד זה, ובדבר האפשרות לדחותו. הפלישה בה איימו צבאות ערב, כמו גם סדקים שנתגלו בעמדת ארצות הברית ובתמיכתה במדינה החדשה, הביאו חברים מרכזיים במפא"י כמשה שרת ויוסף שפרינצק, אליעזר קפלן, פנחס לבון ודוד רמז, להתנגד להכרזת עצמאות מיידית. ב־11 במאי 1948 התכנס מרכז מפא"י, והחליט על תמיכה בהכרזה מיידית, ברוח עמדתו של בן-גוריון. בהצבעה שהתקיימה במנהלת העם ב־12 במאי הצביעו שניים מאנשי מפא"י (אליעזר קפלן ודוד רמז) נגד ההכרזה, בעוד ששני הנציגים האחרים (דוד בן-גוריון ומשה שרת) הצביעו בעדה. ההצבעה הוכרעה בעד הכרזת המדינה ברוב של שישה מול ארבעה.

הבחירות לאספה המכוננת נערכו ב־25 בינואר 1949. מערכת הבחירות התרכזה במיוחד בניגוד שבין מפ"ם, בעלת האוריינטציה הפרו-סובייטית, ה"חלוצית" והמהפכנית, ובין מפא"י, הממוסדת והממלכתית. בחירות אלו באו על רקע פירוקו של הפלמ"ח, ההכרעות בדבר המשך הלחימה, ועצם דמותה של המדינה בכל מובן אפשרי. מצעה של מפא"י בבחירות אלו עסק בחתימה על הסכמי שביתת נשק במלחמה, העלאת עולים ויישובם באופן שיעזור לביטחון המדינה, מעורבות ממשלתית למען מניעת משבר כלכלי, קשירת קשרים דיפלומטיים עם מדינות שוחרות שלום, פיתוח ירושלים, יצירת "משטר ממלכתי" במדינה, חקיקת חוק חינוך חובה, הלאמת מפעלים גדולים והגנה על פועלים, מתן שוויון לנשים, דאגה לחיילים וחינוך חלוצי.

במערכת בחירות זו זכתה מפא"י בהישג של 46 צירים, בעוד שמפ"ם הסתפקה ב־19 צירים. "חרות" קיבלה אז 14 צירים, וה"חזית הדתית המאוחדת" 16 צירים. הציונים הכלליים והפרוגרסיבים קיבלו יחדיו 12 צירים.

הכרעה חשובה שלקח בן-גוריון בימים אלו הייתה ההכרעה בדבר הקואליציה הראשונה. נאמן לשיטתו, הותיר בן-גו��יון את אנשי מפ"ם מחוץ לממשלה והקים קואליציה שהסתמכה על תמיכת הדתיים והליברלים. "החלוציות" המפ"מית, נדחקה הצידה לטובת "הממלכתיות" של מפא"י.

המשימות המוטלות על ממשלה זו היו גדולות וקשות. את המלחמה היה צורך לסיים, ותוך שמירה על ההשגים. היה צורך בקליטת מאות אלפי עולים, פליטי השואה, ויוצאי ארצות ערב, ולבסס את מוסדותיה השלטוניים של המדינה החדשה.

ממשלה זו התקיימה עד התפטרותו של דוד בן-גוריון, בחודש פברואר 1951 על רקע משבר החינוך האחיד. ברקע המשבר ניסיונו של בן-גוריון להקים שיטת חינוך אחידה לעולים. כאן ניכרת התפיסה ה"ממלכתית" כאשר לצידה תפיסה מפלגתית ברורה. היה ברור כי מפא"י שהיא בעלת השליטה במוסדות הקולטים, מכינה לעצמה עתודה אנושית של מצביעים לדור הבא.

במאי 1951 פרץ במלוא עוזו משבר נוסף, הוא הפילוג בקיבוץ המאוחד. הקרע עם אנשי מפ"ם הביא לגירושם של אנשי מפא"י מקיבוץ נען עד מהרה פשטה בתנועה הקיבוצית כשלהבת רוח הפילוג, ושלושים קיבוצים הודיעו על פרישתם מהקיבוץ המאוחד.

בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה מפא"י מפלגת השלטון העיקרית, והציר המרכזי לקבלת ההחלטות. מימין למפא"י עמדו אנשי הציונים הכלליים (ימין כלכלי, אשר שותפו לעיתים בשלטון) ותנועת החרות (ימין מדיני, אשר בן-גוריון דחק את רגליהם מכל מוסדות השלטון, בסיסמה "בלי חרות ומק"י"). משמאלה – אנשי מפ"ם.

בשנים אלו צעדה המדינה קדימה, נבנתה והתבססה. התקבלו הכרעות גורליות ומרחיקות לכת כגון הסכם השילומים, המדיניות הכלכלית החדשה, ומפעלי ענק כגון קליטת העלייה ההמונית, ובניית כוחו של צה"ל תוך מאבק מתמיד בתופעת ה"מסתננים" שגבתה קורבנות רבים. במישור הבינלאומי נעשו ניסיונות להתקרב אל המערב, ולהקים בריתות עם בריטניה וצרפת. בכל אלו הייתה מפא"י ומוסדותיה הגוף המוביל, והמקום בו נתקבלו ההכרעות. הכרעות אלו, ומעשים אלו, דרשו מפלגת שלטון חזקה שיהיה בכוחה לכפות את רצונה ולהוביל את המדינה בכיוון הרצוי לה. לאישיותו הדומיננטית של בן-גוריון חלק ניכר בכיוון זה. עם זאת היה לכך צד שלילי שהתבטא בהעדפת אנשי מפא"י במוסדות השלטון, ובהשלטת המנגנון המפלגתי על מוסדות שלא היו מפלגתיים באופיים. שיטת ה"פתקים", נוסח "הנ"ל מאנ"ש" (הנ"ל מאנשי שלומנו), הביאה למנגנון של העדפה מפלגתית, וחסימת כל מי שלא נשא את "הפנקס האדום" משירות המדינה. נשמעו גם טענות כלפי שירות הביטחון הכללי בראשות איסר הראל ששימש אף למעקב אחרי מתנגדים פוליטיים של מפא"י כאנשי מפ"ם, ועורכי העיתון הרדיקלי העולם הזה. ההסבר של המערכת למעקב זה היה כי הוא נעשה מטעמי ביטחון. מפ"ם, למשל, הייתה מפלגה פרו-קומוניסטית ומנהיגה יעקב חזן אף הכריז על ברית המועצות כעל "מולדת שנייה". לעומת זאת, יצחק שמיר, מראשי הלח"י לשעבר, התקבל לשורות המוסד על ידי אותו איסר הראל.

במערכות הבחירות לכנסת השנייה נישאה בפי מפלגת הציונים הכלליים הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י". הוגי הסיסמה היו צריכים להמתין עשרים ותשע שנים מיום ייסודה של המדינה עד שיוחלף השלטון. מפא"י ניגשה לבחירות עם מצע שקרא לשיפור יחסי החוץ, קליטת עלייה, פיתוח כלכלי, ביטחון חברתי, יצירת משטר דמוקרטי מתוקן, פתרון בעיות דיור, תמיכה חסרת פשרות במדיניות הקיצוב ובמלחמה בשוק השחור, חינוך ממלכתי, חקיקת חוקי יסוד, ומלחמה בכפייה הדתית והאנטי-דתית.

אחת השאלות החשובות ביותר היא כיצד הצליחה מפא"י לשמור על כוחה שנים רבות כל כך בעוד שההרכב הדמוגרפי במדינת ישראל השתנה לחלוטין בעקבות גלי העלייה (מ-1930 עת הקמת המפלגה ועד ל-1968 עת פירוקה הוכפלה אוכלוסיית הארץ פי ארבעה לערך ובמושביה במוסדות היישוב לא נרשם שינוי מאוד דרסטי). התשובה נעוצה על פי דעתם של חוקרי מדע המדינה רבים במספר סיבות:

• הקמת המדינה הייתה אירוע דרמטי בחיי עם ישראל, שלא היה כמותו דורות רבים. ההערצה לאישיותו של דוד בן-גוריון, שנחשב בעיני רבים "מקים המדינה", הרקיעה שחקים והביאה להצבעה מאסיבית למפא"י בכל חוגי הציבור ובמיוחד בקרב העולים.
• מפא"י התמקדה בציונות מעשית דהיינו בעשייה אקטיבית של בנייה שהתאימה יותר להלך הרוח בארץ ולדעות הציבור.
• על אף שמפא"י הייתה מפלגה סוציאליסטית היא העדיפה פעמים רבות לזנוח את הסוציאליזם ולהתמקד בצורכי העם והמדינה, בסיסמה "ממעמד לעם" שנטבעה על ידי בן-גוריון.
• אנשי מפא"י שלטו במנגנוני קליטת העלייה, במפעלים, בהסתדרות ולמעשה ברוב המוסדות הפרלמנטריים והחוץ פרלמנטריים ועל כן הייתה להם יכולת רבה יותר לגייס מצביעים כמו גם ליצירת מצב לחץ הגורר הצבעה כזו.
• מסע התעמולה האפקטיבי שנוהל והביא לדה-לגיטימציה של תנועת החרות והעומד בראשה מנחם בגין. בן-גוריון נמנע שנים רבות מלקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"האיש היושב ליד חבר הכנסת יוחנן באדר".

בדצמבר 1953 הודיע דוד בן-גוריון על פרישתו מראשות הממשלה, וזאת לטובת הגשמה בקיבוץ שדה בוקר בנגב. צעד זה נועד ליצור תנופת התיישבות בנגב ברוח חזונו של בן-גוריון. יש האומרים כי היה זה מעשה מחושב, על מנת להראות כי לא ניתן לנהל את המדינה בלעדיו, ולקבל סמכויות רבות יותר וכח רב יותר עם שובו. למחליפו מונה משה שרת.

שרת ניסה להוביל מדיניות מתונה, וזאת בזמן של הידרדרות ביטחונית ומדינית לקראת מלחמה. אך עד מהרה התברר כי על אף שבירושלים יושב ראש הממשלה משה שרת, ההכרעות מתקבלות בצריפו של בן-גוריון בשדה בוקר. "צעירי בן-גוריון" כשמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, ומשה דיין שמונה לרמטכ"ל ערב עזיבתו של בן-גוריון, המשיכו את דרכו המדינית האקטיביסטית אל מול שרת, ולמעשה הצרו את צעדיו.

צעד שננקט בשנת 1954 על מנת לטרפד את יציאת הכוחות הבריטים מתעלת סואץ, הפך למשבר חמור, שהטיל את צילו על מפא"י במשך שנים רבות לאחר מכן. העסק הביש יסודו בהוראה שניתנה לקבוצת יהודים אזרחי מצרים שהוכשרו על ידי סוכנים של אמ"ן, לפעול נגד מדינתם ולהטמין מטעני חבלה במטרות מערביות (ארצות הברית ובריטניה), וזאת על מנת ליצור סכסוך בין ��צרים לבין מדינות המערב. חוסר מזל הביא להתפוצצות אחד המטענים בעודו ברשות חבר הקבוצה. הקבוצה התגלתה, שניים מחבריה הוצאו להורג, והיתר נדונו לתקופות מאסר ממושכות בכלא בקהיר, ושוחררו בעסקת חילופי השבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים.

כתוצאה מכך התפטר שלא מרצונו פנחס לבון מתפקיד שר הביטחון בפברואר 1955 ואת מקומו שב ותפס דוד בן-גוריון. בבחירות שהתקיימו ביולי 1955 עמד בן-גוריון בראש רשימת מפא"י. אל הבחירות הלכה מפא"י עם מצע שקרא לביסוס העולים, ביטחון כלכלי, יישוב שטחים ריקים, העלאת עולים, פיתוח החקלאות, פיקוח על הסכמי שביתת הנשק, חיסול המעברות, שמירה על עצמאות ההסתדרות, בתמיכה בשיטת בחירות אזורית-רובית, בחקיקת חוקי יסוד ובליכוד העם.

לאחר שובו של בן-גוריון משדה בוקר, לא קמו עוד עוררין על שלטונו. המדינה שתחת הנהגתו, יצאה למלחמת סיני, ושבה עטורת ניצחון. אמנם, תחת לחץ בינלאומי כבד נאלץ בן-גוריון לוותר על ההישגים הטריטוריאליים של המלחמה, אך עם סיום המלחמה היה בן-גוריון בשיא תהילתו. הן מתוך שורות מפלגתו, והן מחוצה לה, לא קמה דמות מנהיגותית שתישא עליו תיגר. מנחם בגין לא נראה באותם הימים כאופציה שלטונית (לא מעט בזכות הדמוניזציה שערך לו בן-גוריון עצמו) ואילו בשמאל לא קם מנהיג דומיננטי, כאשר אנשים כיגאל אלון וישראל גלילי נראו כצעירים מכדי להגיע להנהגה.

לאחר תקופת כהונתו של משה שרת, לא קם בתוך מפא"י פנימה מתחרה לבן-גוריון. בן-גוריון טיפח דור צעיר בתוך המפלגה, משה דיין, טדי קולק, שמעון פרס ואחרים, אך היה ברור כי עד שאלו יתפסו את השלטון, תחלופנה שנים רבות. מצב זה בו עובר לפיד ההנהגה מידיו של בן-גוריון ישירות לידי הצעירים, לא נראה לדור הביניים במפלגה, ואנשים כלוי אשכול וגולדה מאיר ראו כיצד הסיכוי שלהם להנהיג את המדינה הולך ונעלם.

בשנים אלו הגיעה המדינה להישגים רבים נוספים. הוקם הכור הגרעיני בדימונה, המצב הכלכלי השתפר לאין ערוך, ועל אף אירועים כאירועי ואדי סאליב הלך מצבה של מפא"י והשתפר מבחירות לבחירות. בבחירות של נובמבר 1959 הגיעה המפלגה ל־47 חברי כנסת. הסיסמה "הגידו כן לזקן" שידרה יציבות, ביטחון כלכלי ותנופת עשייה.

בשנת 1960 עמדו בן-גוריון וצעיריו, מול שכבת הביניים במפלגה. זלמן ארן, פנחס ספיר וגולדה מאיר, אנשי העלייה השלישית עמדו מול בן-גוריון, שייצג את דור הנפילים מן העלייה השנייה, ומול הצעירים, להם התכוון בן-גוריון להעביר את לפיד ההנהגה ביום מן הימים. לקבוצה זו הצטרף פנחס לבון. נראה היה כי על הנהגת מפא"י מתחרות שתי קבוצות, אם כי ברוח הימים ההם, לא היה לכך כל ביטוי רשמי.

סכסוך בדבר דרישתו של לבון לטהר את שמו כאחראי למתן ההוראה שהובילה ל"עסק הביש", התפתח לכלל מאבק, שעד מהרה עמד בו בן-גוריון אל מול לבון, כאשר היה ברור כי בסופו של דבר יישאר במפלגה אחד מהם, אך לא שניהם.

ב־31 בינואר 1961 הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה על רקע "עסק הביש". הבחירות שהתקיימו לאחר מכן, באוגוסט 1961 הביאו לירידה בכוחה של מפא"י שנראתה כמפלגה מפוצלת על סף פילוג. מפא"י ירדה מ־47 מנדטים ל־42 מנדטים. אך עדיין היה בכוחה להרכיב את הממשלה. הכוח המניע מאחורי הממשלה בשלב זה היה לוי אשכול.

בן-גוריון החל לחוש כי אינו מסוגל עוד לנהל את המדינה כבימים עברו. הערעור על מנהיגותו, שהתבטא בצורה חריפה בהיעדר גיבוי לעמדתו בעניין המדענים הגרמנים במצרים, הביא אותו לפרוש בהודעה פתאומית שניתנה ב־16 ביוני 1963. לאחר פרישתו המליץ על אשכול כיורשו בראשות הממשלה. הוא התפטר אף מן הכנסת, ושב לשדה בוקר.

בשנת 1964 החלו מגעים לאיחודה של מפא"י עם אנשי אחדות העבודה - פועלי ציון. תנועה זו שהייתה חלק ממפ"ם, יצאה לדרך עצמא��ת, עשר שנים קודם לכן, והייתה קרובה מאוד בעמדותיה לאנשי מפא"י. בשלב זה איימו מספר מאנשי לבון, שיצרו חוג רעיוני בשם "מן היסוד" לפרוש מן המפלגה אם לא יוחזר לבון לתפקידיו מהם הודח בשנת 1961. אנשי אחדות העבודה תמכו בהם בצעדים אלו. היה ברור כי אם יסכים אשכול לדרישות אנשי "מן היסוד" ודרישות אחדות העבודה, ייגרם קרע בינו ובין בן-גוריון.

בפברואר 1965 התכנסה ועידת מפא"י שנועדה להכריע בשאלת הקמת ועדת חקירה משפטית, ובשאלת האיחוד עם אחדות העבודה. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון נמנים עם מחנה "המיעוט", ואילו אנשי אשכול הם "הרוב". מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הניצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. אנשי המיעוט, ביניהם משה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי, אבא חושי ואחרים. כמה מן הבולטים במחנה "הצעירים" לא עמדו לצידם, כאבא אבן, אריה אליאב, אברהם עופר ואשר ידלין. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב, עשה אף נשיא המדינה, זלמן שזר, מאמץ להביא לפיו�� בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה כחמישה חודשים לפני מותו בגיל 70, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית. הוועידה עסקה אף בעניין המשא ומתן עם אחדות העבודה. הצעת אנשי המיעוט הייתה כי המשא ומתן ינוהל בתנאי שתהיה הסכמה כי הדבר לא יפגע ביוזמה לשינוי שיטת הבחירות. גם הצעה זו נדחתה ברוב קולות.

ב-3 ביוני 1965 נערכו הבחירות לראשות מפא"י ובהם ביקש בן-גוריון להיבחר כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.

ביוני 1965 הכריז בן-גוריון על פרישתו ממפא"י, ועל הקמת רשימת פועלי ישראל. אל הרשימה הצטרפו "צעירי בן-גוריון" – שמעון פרס, משה דיין, טדי קולק, יצחק נבון ויוסף אלמוגי.

בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1965 נחלה רשימתו של בן-גוריון מפלה קשה וזכתה לעשרה מנדטים בלבד, אל מול 45 מנדטים שניתנו לרשימה המאוחדת של מפא"י ואחדות העבודה. רשימה זו כבר לא נקראה "מפא"י" כי אם "המערך" וסימנה לא היה האות א' עמה התמודדה מפא"י בבחירות למן הווסדה, כי אם האותיות את (א' היה סימנה של מפא"י ו-ת' – סימנה של אחדות העבודה - פועלי ציון).

ממשלתו של לוי אשכול, שהוקמה ב־1965, זכתה להישג ההיסטורי של הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים. לאחר מכן נראו הסכסוכים ההיסטוריים בדבר "הפרשה" כעניין שחלף זמנו. בתקופה שקדמה למלחמה נכנסו אנשי רפ"י כמשה דיין לממשלה. בדצמבר 1967 קיבלו אנשי רפ"י החלטה להצטרף אל מפא"י ואל "המערך" ולהתאחד עמם למפלגה אחת – מפלגת העבודה. האיחוד הרשמי התבצע ב-1968. בן-גוריון הודיע על פרישתו מרפ"י והקמת "הרשימה הממלכתית", אך הוא היה כמעט היחיד שהתנגד לאיחוד ובמפלגה המאוחדת נותר רוב לאנשי מפא"י. כמזכ"ל המפלגה מונתה גולדה מאיר.

היה זה סופה של מפא"י מבחינה ארגונית, ותחילת סופה כמפלגת שלטון יחידה. ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים לא הייתה מוכנה עוד לקבל שלטון של מפלגה יחידה, כפי שהיה בעשורים הראשונים לקיומה. אמנם יחלוף עוד עשור בטרם ידיח הבוחר את המפלגה מן השלטון, ותדרש לשם כך הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אך הוויתור על המותג "מפא"י" ועל האות "א", היה תחילתה של הדרך שהובילה לאובדן ההגמוניה של התנועה הפועלית בהנהגת מדינת ישראל.

• דוד בן-גוריון – ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ממיסדי המפלגה ומנהיגה במשך רוב שנות קיומה.
• חיים ארלוזורוב – מראשי סיעת הפועל הצעיר אשר התמזגה עם "אחדות העבודה" ליצירת מפא"י. ממנהיגי המפלגה בשנותיה הראשונות. נרצח בשנת 1933 עת שימש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות (למעשה "שר החוץ" הבלתי רשמי של היישוב).
• ברל כצנלסון – האידאולוג של המפלגה, ואיש הרוח הבולט בה. במשך שנים ערך את עיתון ההסתדרות "דבר" אשר ביטא נאמנה את עמדות המפלגה אשר שלטה בהסתדרות ללא עוררין.
• יצחק בן-צבי – נשיאה השני של מדינת ישראל. ממקימי כוח המגן העברי, וממנהיגי המפלגה בשנותיה הראשונות.
• זלמן שזר – נשיאה השלישי של מדינת ישראל, הוגה דעות ואיש רוח, עיתונאי וחוקר. שימש לצידו של ברל כצנלסון בעריכת העיתון דבר, והמשיך כעורך לאחר מות ברל.
• משה שרת – ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. מראשי המפלגה, ומייצג נאמנה של הזרם המתון והמדיני במפלגה זו, אל מול ה"אקטיביזם" אותו ייצג בן-גוריון.
• לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. איש כלכלה וביצוע. במשך שנים רבות היה עוזרו המסור של בן-גוריון. הקרע ביניהם הביא לפרישתו של בן-גוריון ולהקמת רפ"י.
• גולדה מאיר – ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל. שימשה כשרת החוץ.
• דוד רמז – איש ארגון וכלכלה. שימש כמחליפו של בן-גוריון בראש ההסתדרות, בין השנים 1935–1945. לאחר מכן היה לשר בממשלות ישראל.
• פנחס לבון – מזכ"ל ההסתדרות, איש ביצוע וארגון, שימש כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת. הקרע במפא"י בשנות השישים אירע, בשל הפרשה הקשורה בשמו, על רקע הסכסוך בינו ובין בן-גוריון.
• יוסף שפרינצק – מזכיר ההסתדרות לאחר רמז, ויושב ראשה הראשון של הכנסת
• שלמה לביא – מאנשי העלייה השנייה והוגי רעיון הקיבוץ.
• שמואל דיין – מפעילי המפלגה בשנותיה הראשונות. איש תנועת המושבים. אביו של משה דיין.
• אברהם הרצפלד – "איש הביצוע" של תנועת ההתיישבות בארץ. יזם והקים עשרות יישובים, ועמד בראש המרכז החקלאי.
• אליעזר קפלן – שר האוצר הראשון של מדינת ישראל. מראשי המפלגה, אשר שימש כגיזבר הסוכנות במשך השנים שקדמו להקמת המדינה.
• פנחס ספיר – מילא שורת תפקידים כלכליים בתחילה כעוזרו של לוי אשכול, ולאחר מכן כשר האוצר. נחשב ל"ממליך המלכים" במפלגה, ולאדם אשר החפץ בעמדת הנהגה במסגרת המפלגה צריך לשאת חן בעיניו.

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת	חברי כנסת	הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948)	10 נציגים: דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, מאיר ארגוב, אליהו דובקין, גולדה מאיר, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, דוד רמז, מרדכי שטנר, משה שרת
הכנסת ה-1 (1949)	46 מנדטים: דוד בן-גוריון, משה שרת, אליעזר קפלן, דוד רמז, יוסף שפרינצק, גולדה מאיר, יצחק בן-צבי, זלמן שזר, דב יוסף, חיים בן אשר, אברהם הרצפלד, עדה מימון, שלמה לביא, שמואל דיין, יוסף ברץ, יחיאל דובדבני, בבה אידלסון, פרץ נפתלי, פנחס לבון, זלמן ארן, בן-ציון דינור, אליהו הכרמלי, נטע הרפז, יהודית שמחוני, אבא חושי, יזהר סמילנסקי, ראובן שרי, יונה כסה, אפרים תבורי, יוסף מיכאל לם, אריה שפטל, אברהם טביב, צבי יהודה, עקיבא גוברין, יוסף אפרתי, אריה בהיר, חסיה דרורי, אליעזר ליבנה, דוד הכהן, ישראל גורי, עמי אסף, מאיר ארגוב, דבורה נצר, שרגא גורן, השל פרומקין, דוד בר-רב-האי, יצחק קנב, הרצל ברגר, ז'ניה טברסקי, ישראל ישעיהו-שרעבי, ברוך אזניה, מנחם כהן, רפאל בש	ב-20 באפריל 1950 נפטר אברהם טביב. החליף אותו יצחק קנב. ב-5 בפברואר 1951 פרשה מהכנסת יהודית שמחונית. החליף אותה הרצל ברגר. ב-5 בפברואר 1951 פרש מהכנסת השל פרומקין. החליפה אותו ז'ניה טברסקי. ב-12 בפברואר 1951 פרש מהכנסת אריה שפטל. החליף אותו ישראל ישעיהו-שרעבי. ב-12 בפברואר 1951 פרש מהכנסת אבא חושי. החליף אותו ברוך אזניה. ב-19 במאי 1951 נפטר דוד רמז. החליף אותו מנחם כהן. ב-21 במאי 1951 פרש מהכנסת יוסף-מיכאל לם. החליף אותו רפאל בש. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השנייה (1951)	45 מנדטים: דוד בן-גוריון, יוסף שפרינצק, משה שרת, אליעזר קפלן, גולדה מאיר, דב יוסף, פנחס לבון, בכור-שלום שטרית, יצחק בן-צבי, זלמן שזר, שלמה לביא, אברהם הרצפלד, לוי אשכול, עדה מימון, זלמן ארן, מרדכי נמיר, מאיר ארגוב, פרץ נפתלי, בבה אידלסון, יוסף אפרתי, יעקב אורי, זאב שפר, שמואל דיין, עקיבא גוברין, אליעזר ליבנה, ראובן שרי, דוד הכהן, אליהו הכרמלי, קדיש לוז, שרה כפרי, ישראל גורי, ישראל ישעיהו-שרעבי, יעקב שמשון שפירא, יחזקאל הן, הרצל ברגר, יונה כסה, ז'ניה טברסקי, ברוך אזניה, עמי אסף, ראובן פלדמן, דוד בר-רב-האי, דבורה נצר, אפרים תבורי, חיים בן אשר, יזהר סמילנסקי, רחל צברי, אברהם כלפון, יעקב ניצני, שלמה הלל, ברוך קמין	ב-4 באפריל 1952 נפטר יחזקאל הן. החליפה אותו רחל צברי. ב-13 ביולי 1952 נפטר אליעזר קפלן. החליף אותו אברהם כלפון. ב-8 בדצמבר 1952 פרש יצחק בן-צבי מהכנסת, בעקבות בחירתו לנשיא מדינת ישראל. החליף אותו יעקב ניצני. ב-21 בדצמבר 1952 נפטר אליהו הכרמלי. החליף אותו שלמה הלל. ב-1 בדצמבר 1953 פרש מהכנסת דוד הכהן. החליף אותו ברוך קמין. הצטרפו לסיעה ב-13 בינואר 1954 מטעם הסיעה הבלתי תלויה – לאחדות העבודה (שהקימו לאחר שפרשו ממפ"ם ב-21 בפברואר 1952). לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955)	40 מנדטים: דוד בן-גוריון, משה שרת, יוסף שפרינצק, גולדה מאיר, לוי אשכול, בכור-שלום שטרית, דב יוסף, פרץ נפתלי, זלמן ארן, פנחס לבון, זלמן שזר, ברל לוקר, מרדכי נמיר, אברהם הרצפלד, בבה אידלסון, יונה כסה, ישראל ישעיהו-שרעבי, מאיר ארגוב, עקיבא גוברין, שמואל דיין, יוסף אפרתי, ישראל גורי, דוד הכהן, סנטה יוספטל, שלמה הלל, רחל צברי, הרצל ברגר, קדיש לוז, עמי אסף, יעקב שמשון שפירא, אהוד אבריאל, אהרן בקר, שמואל שורש, אריה בהיר, שרה כפרי, יוסף אלמוגי, דוד ליבשיץ, אהרן רמז, דבורה נצר, ברוך אזניה, יעקב ניצני, יזהר סמילנסקי, ישראל קרגמן, דוד בר-רב-האי, חנה למדן, עמוס דגני, חיים יוסף צדוק, ז'ניה טברסקי	ב-14 בנובמבר 1955 פרש מהכנסת יעקב-שמשון שפירא. החליף אותו יעקב ניצני. ב-1 באוקטובר 1956 פרש מהכנסת אהרן בקר. החליף אותו יזהר סמילנסקי. ב-8 באוקטובר 1956 פרש מהכנסת שניאור זלמן שזר. החליף אותו ישראל קרגמן. ב-24 באוקטובר 1956 פרשה מהכנסת סנטה יוספטל. החליף אותה דוד-בר-רב-האי. ב-31 ביולי 1957 פרש מהכנסת אהוד אבריאל. החליפה אותו חנה למדן. ב-19 בדצמבר 1957 פרש מהכנסת אהרן רמז. החליף אותו עמוס דגני. ב-28 בינואר 1959 נפטר יוסף שפרינצק. החליף אותו חיים יוסף צדוק. ב-6 ביולי 1959 פרש מהכנסת שלמה הלל. החליפה אותו ז'ניה טברסקי. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת הרביעית (1959)	47 מנדטים: דוד בן-גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, לוי אשכול, בכור-שלום שטרית, פנחס לבון, זלמן ארן, מרדכי נמיר, פנחס ספיר, קדיש לוז, גיורא יוספטל, אבא אבן, משה דיין, בבה אידלסון, ישראל ישעיהו-שרעבי, אברהם הרצפלד, עמי אסף, יוסף אלמוגי, יונה כסה, רחל צברי, עקיבא גוברין, ישראל גורי, מאיר ארגוב, שמעון פרס, אהרן בקר, יזהר סמילנסקי, ברוך אזניה, משה סרדינס, אשר חסין, הרצל ברגר, משה ברעם, דבורה נצר, דוד הכהן, יוסף אפרתי, דוד בר-רב-האי, יוסף פישר, עמוס דגני, דוד פתל, מנחם כהן, שמואל שורש, חיים יוסף צדוק, יצחק קורן, ישראל קרגמן, חנה למדן, גדעון בן-ישראל, מרדכי זר, ז'ניה טברסקי, אהרן ידלין	ב-23 במאי 1960 פרש מהכנסת אהרן בקר. החליף אותו אהרן ידלין. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת החמישית (1961)	42 מנדטים: דוד בן-גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, לוי אשכול, בכור-שלום שטרית, זלמן ארן, מרדכי נמיר, פנחס ספיר, קדיש לוז, גיורא יוספטל, אבא אבן, משה דיין, בבה אידלסון, ישראל ישעיהו-שרעבי, אברהם הרצפלד, עמי אסף, יוסף אלמוגי, יונה כסה, רחל צברי, עקיבא גוברין, ישראל גורי, מאיר ארגוב, שמעון פרס, אהרן בקר, יזהר סמילנסקי, ברוך אזניה, משה סרדינס, אשר חסין, הרצל ברגר, משה ברעם, דבורה נצר, דוד הכהן, יוסף אפרתי, דוד בר-רב-האי, יוסף פישר, עמוס דגני, דוד פתל, מנחם כהן, שמואל שורש, חיים יוסף צדוק, יצחק קורן, ישראל קרגמן, חנה למדן, גדעון בן-ישראל, מרדכי זר, ז'ניה טברסקי, אהרן ידלין, ארי אנקוריון	ב-23 באוגוסט 1962 נפטר גיורא יוספטל. החליפה אותו חנה למדן. ב-28 באוגוסט 1962 נפטר הרצל ברגר. החליף אותו גדעון בן-ישראל. ב-17 במאי 1963 נפטר עמי אסף. החליף אותו מרדכי זר. ב-24 בנובמבר 1963 נפטר מאיר ארגוב. החליפה אותו ז'ניה טברסקי. ב-9 באפריל 1964 נפטרה ז'ניה טברסקי. החליף אותה אהרן ידלין. פרש ממפא"י ב-22 בדצמבר 1964 והקים סיעת יחיד. ב-7 ביולי 1965 נפטר משה שרת. החליף אותו ארי אנקוריון. פרשו ממפא"י ב-14 ביולי 1965 והקימו את רפ"י. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השישית (1965)	37 מנדטים (מתוך 45): לוי אשכול, קדיש לוז, גולדה מאיר, בכור-שלום שטרית, זלמן ארן, פנחס ספיר, אבא אבן, אליהו ששון, עקיבא גוברין, חיים גבתי, חיים יוסף צדוק, ראובן ברקת, ישראל ישעיהו-שרעבי, מרדכי נמיר, אהרן בקר, דוד הכהן, ישראל קרגמן, דב סדן, אריה אליאב, אהרן ידלין, דבורה נצר, משה ברעם, שמואל שורש, משה סרדינס, זאב שרף, מנחם כהן, צבי דינשטיין, מרדכי זר, אשר חסין, רחל צברי, ברוך אזניה, דוד פתל, שולמית אלוני, מרדכי עופר, אהרן אוזן, יוסף פישר, משה ורטמן, אמנון לין, דוד גולומב, ארי אנקוריון	ב-17 בינואר 1966 פרש מהכנסת משה כרמל. החליף אותו משה ורטמן. ב-28 בינואר 1967 נפטר בכור-שלום שטרית. החליף אותו אמנון לין. ב-23 בינואר 1968 התאחדו המפלגות מפא"י ואחדות העבודה-פועלי ציון שהרכיבו את סיעת המערך, יחדיו עם מפלגת רפ"י, והקימו את מפלגת העבודה. ב-9 בדצמבר 1968 פרש מהכנסת דוב סדן. החליף אותו דוד גולומב (כחבר סיעת העבודה). ב-28 בינואר 1969 הקימו המפלגות העבודה ומפ"ם את סיעת המערך (השני). ב-26 בפברואר 1969 נפטר לוי אשכול. החליף אותו ארי אנקוריון (כחבר סיעת המערך השני).

ארכיון מפא"י שמור בארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת בבית ברל.^[3]

אוסף מפלגת פועלי ארץ ישראל שמור בספרייה הלאומית ומספרו V 1745.^[4]

• יעקב גולדשטיין, מפלגת פועלי ארץ ישראל: גורמים להקמתה, תל אביב: עם עובד, 1975.
• יעקב גולדשטיין, בדרך להגמוניה: מפא"י – התגבשות מדיניותה, 1930–1936, תל אביב: עם עובד, 1980.
• אבי בראלי, מפא"י בראשית העצמאות 1948–1953, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2007.
• מאיר אביזוהר, בראי סדוק: אידיאלים חברתיים ולאומיים והשתקפותם בעולמה של מפא"י, הוצאת עם עובד והמכון למורשת בן-גוריון, תל אביב, תש"ן–1990.^[5]
• יונתן שפירא, עלית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית. תל אביב: ספריית פועלים, 1984.
• ארנון למפרום, לוי אשכול: ביוגרפיה פוליטית 1944–1969, תל אביב: רסלינג, 2014.
• חוה אשכולי, אלם: מפא"י לנוכח השואה, 1939–1942, ירושלים: יד בן צבי, 1994.
• יחיעם ויץ, מודעות וחוסר אונים: מפא"י לנוכח השואה, 1943–1945, הוצאת יד בן צבי, 1994.
• ערן אלדר, הדרך ל־77' – קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1965–1977, הוצאת עם עובד, 2018.
• יעל ישי, סיעתיות בתנועת העבודה: סיעה ב' במפא"י, תל אביב: עם עובד, 1978.
• נתן ינאי, קרע בצמרת: המשבר שזעזע את מפא"י והביא להקמת רפ"י, תל אביב: א' לוין-אפשטין, 1969.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מפא"י
ציטוטים בוויקיציטוט: מפא"י
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מפא"י

• סיעת מפלגת פועלי ארץ-ישראל בכנסת הראשונה, באתר הכנסת
• מפא"י, באתר תנועת העבודה הישראלית
• אתר ארכיון מפלגת העבודה https://archavoda.keysofthost.com/
• מפא י, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• מידע על מפא"י בקטלוג הספרייה הלאומית
• מאיר אביזוהר, יעקב גולדשטיין, יוסף גורני ויעקב שביט, ‏דיון: הקמת 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל' וגיבוש דפוס מנהיגות ביישוב היהודי בארץ-ישראל, קתדרה 23, אפריל 1982, עמ' 186-157
• יחיעם ויץ, ‏מפלגה מתמודדת עם כשלונה – מפא"י לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת השלישית, קתדרה 77, אוקטובר 1995, עמ' 138-124
• אסף פרהדיאן, ‏בין מפא"י למפ"ם – המאבק על הזיכרון הקיבוצי בעשור הראשון, ישראלים ‏8, 2017, עמ' 106–133
• מאיר בראלי, הפילוג הגדול: אחרי 20 שנה, דבר, 19 ביוני 1964
• כרזת בחירות של מפא"י לכנסת השנייה, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• אורן קלמן, 'נייר מתוצרת הארץ: מפעל הנייר בחדרה ומדיניות הפיתוח של ממשלות מפא"י בשנות המדינה הראשונות', עיונים בתקומת ישראל, כרך 26 (2016), עמ' 348–385.
• דוד אסף‏, בחירות בטעם של פעם: חמשירון לאזרח הנבון, בבלוג "עונג שבת", 6 בינואר 2021
• מפא"י, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ראיון עם מיכאל (מיש) לפידות, מזכיר סיעת מפא"י, על פעילות הסיעה בכנסת
• מפלגת פועלי ארץ ישראל, דף שער בספרייה הלאומית

עץ תנועת העבודה

פועלי ציון בלתי מפלגתיים   הפועל הצעיר                                   פועלי ציון שמאל אחדות העבודה                                                                   מפא"י       מפלגת השומר הצעיר הליגה הסוציאליסטית     התנועה לאחדות העבודה                                                           מפלגת פועלים השומר הצעיר התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון                                               מפ"ם                                                 סיעת שמאל     הסיעה הבלתי תלויה – לאחדות העבודה                                                             מק"י מפ"ם אחדות העבודה - פועלי ציון         רשימת פועלי ישראל                                           המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל           הרשימה הממלכתית         שינוי           מפלגת העבודה הישראלית               המערך         גשר           רצ     מפ"ם         מפלגת העבודה הישראלית                                               מפלגת מימד                               עם אחד ישראל אחת                     סיעת גשר                   העבודה-מימד           מפלגת העבודה הישראלית             מפלגת מימד       התנועה הירוקה                           מפלגת העצמאות     התנועה הירוקה מימד                     התנועה הירוקה         מפלגת מימד                               התנועה                   המחנה הציוני                                                                 מרצ ישראל דמוקרטית       מפלגת העבודה הישראלית   מפלגת גשר התנועה                           התנועה הירוקה                     המחנה הדמוקרטי העבודה-גשר המפלגה הירוקה         העבודה-גשר-מרצ                                                                             מרצ   מפלגת העבודה הישראלית מפלגת גשר         הדמוקרטים